| לפרטים: 0747035008

אילה מתל אביב

זה לא היה עודף משקל שהביא אותי לטיפול הגמילה מסוכר וגלוטן אצל ניצה. לא שאין למצוא נשמות טובות שיגידו שמאוד יחמיא לי להיפטר משניים-שלושה קילו, אבל אני לא הטיפוס שבגלל מידה אחת במכנסיים יכנס למצוקה.

אלא שמצוקה היתה. למעשה, במהלך שלושים ושלוש שנותיי, ולא משנה אם במשקל 43 קילוגרמים קלושים, או שבעים קילוגרמים יציבים למדי, תמיד, ללא יוצא מן הכלל, הרגשתי שאני לא מבינה. אני לא מבינה למה אני עולה, אני לא מבינה למה אני יורדת, אני לא יודעת איך לאכול, איך נכון לאכול, מה כדאי לאכול, וכדי לרזות או להרגיש חיונית, חזקה, נמרצת – מה לאכול. אז לטשתי עיניים בצלחות של אחרים, השוותי דיאטות, ספרתי קלוריות, ואחר כך פחמימות וחלבונים, ואחר כך קלוריות ופחמימות וחלבונים. עברתי אינספור פעמים, בכל יום, שבת וחג, מול המראה, לראות ולא להאמין, זו היא שם הנערה המלאונת, האישה הגרומה, הטיפוס העבה/הדקיק, אני חושבת שלא אגזים אם אומר שבעצם אף פעם לא באמת ידעתי איך אני נראית, אבל ידעתי איך אני מרגישה: חסר אונים ומיואשת. הייתי חשדנית כלפי הגוף, הייתי מבוהלת מאכילה, מצולקת מרעב, בודדה ומנוכרת מן הדבר היחיד שאין לי לאן לברוח ממנו. ולא שלא ניסיתי. היו שנים שברחתי לזלילות, איומות כל כך שלא הצלחתי להירדם מרוב עומס וכאבים. היו שנים שברחתי להרעבות. היו שנים שהרעבות רדפו זלילות שרדפו הרעבות. שנים שספרתי קלוריות מידי חצי שעה.

וכל הזמן הזה אף אחד לא ידע. בתקופות שבהן לא העזתי לאכול דבר מלבד כמויות עצומות של ירקות מבושלים הייתי שומעת מכל מיני נשים מזדמנות “אני שמחה לראות שאת לא שומרת על משקל”, מאחרות, נדיבות יותר, שמעתי “לא משנה כמה זמן עובר, את תמיד נראית אותו דבר”. הן לא אשמות, ולא התכוונו לרע, אני בטוחה, שום דבר בגופי הקטן והרך לא רמז שכל משאבי, הנפשיים, השכליים, הכלכליים, מושקעים בניסיון להיראות אחרת, ובשמירה על משקל. הגעתי לניצה כי רציתי להתיידד עם הגוף שיש לי בזמן שנותר לי. רציתי לוותר על היחסים העוינים, ולמצוא דרך לשתף פעולה.

עוד לפני שהתחלנו את הטיפול הראשון, כשהתישבנו זו מול זו בחדר הטיפולים הנעים, הדבר הראשון שקרה לי הוא שקיבלתי מודל להקשבה. ניצה היתה סבלנית, רגישה, פתוחה. מופת מושלם לסוג ההתייחסות שרציתי אני לתת לגוף שלי. ההתחלה לא היתה פשוטה. כעסתי. כעסתי על הצורך לוותר, להיות “אחרת”, לא רציתי להסביר לאנשים למה אני אוכלת את זה ולא אוכלת את ההוא. מרחב ההזנה שלי היה כל כך כאוב וחולה ולא יכולתי לשאת את סקרנותם של אנשים. מצד שני, היו רווחים מידיים. התפריט החדש הכניס יצירתיות בלתי צפויה למטבח, בישלתי לעצמי, התקנתי לעצמי ארוחות, ואלו היו דברים חדשים, איך מארגנים ארוחת צהריים משביעה שאינה משלבת יחד פחמימות וחלבונים? התברר שיש לשאלה הזו יותר מתשובה אחת. לאט, אבל בצמיחה חיובית תמידית, מצאתי שאני חווה את הגוף מבפנים, פחות גיחות לראי, ומשהו, שפוי יותר, מחובר, נמצא במבט שלי על עצמי. מי שציפתה למצוא בצד השני דימוי מסוים מאוד והתאכזבה נוכח כל חריגה, מצאה פתאום חן דווקא במנעד. גיליתי שבכל פעם אני נראית קצת אחרת, וזה לא בהכרח רע או טוב, לפעמים זה יותר מאורגן, ולפעמים משהו יותר משוחרר, לפעמים העיניים פקוחות ומאירות, לפעמים השפתיים תפוחות ומתוקות. לפעמים אני נשית יותר ולפעמים נערית יותר. אני לא דבר אחד, וזה לא רע, זה לא מכעיס, זה אפילו לא נפלא או נהדר, זה מעניין. פתאום החשק להתלבש הפך לעולם שלם, כי מצאתי רשות להיות כל מיני דברים, לא הייתי כפופה יותר לחובה להיות “יפה” או “מושכת”, פתאום להתלבש הפך לביטוי עצמי, לא להסתתרות או התהדרות. הרצון לזוז, לרקוד, לצאת, החשק המיני – הרצון לחוות את הגוף בכל מיני דרכים, ותמיד מתוך חירות וסקרנות, הפך להיות חלק מהיומיום. כאדם שעובד מול מחשב הפכתי להיות אדם שמתיישב מול המחשב בהפסקות שבין הטיולים שלי בחוץ. גם הכתיבה נהינתה מזה, גם העירנות, גם השינה.

בהמשך הדרך ניצה היתה מלווה מלאת תשומת לב. יכולתי להרגיש שהגילויים שלי, שהתהליך האישי שלי, מרתק אותה. כשאני שמחה היא מלאת שמחה איתי, כשאני כואבת היא שם, מנסה יחד איתי לרכך את זה. יכולתי לשלוח לה תמונות של ארוחות צהריים מקוריות, או לשבת מולה ולבכות. היום, אחרי שני טיפולים ולקראת השלישי, התחושה היא שביססתי יסודות של תקשורת בריאה, חמה, עם הגוף, אפשרות לשיתוף פעולה, שהוא רק ההתחלה.

רשום תגובה